דפנה קורן-כהן | אפריל 2016

הרגעים הראשונים של יום הטיול שלי ברמלה התחילו בוויכוח חנייה מעצבן בין איש מבוגר לבחורה שכלל גם כמה צרחות, בעיקר מצד הבחורה ("וואלה אבל 'תה לא רואה שיש לי וו של גרר? לא יכולה להתקדם יותר!"). אמרתי לעצמי – אולי זה באמת לא רעיון מוצלח להביא לכאן את המטיילים שלי. טוב, אבל כבר הגעתי, ואני צריכה להכין סיור לכבוד קורס בנושא דתות שאני מלמדת. נקווה לטוב.

אל המסגד
היעד הראשון היה המסגד הגדול של רמלה. את פניי קיבל האימאם ג'מיל. חלצתי נעליים, תוך שאני נזהרת שלא להרטיב את הגרביים משאריות הגשם שעוד נותרו על הרצפה, דילגתי ישר לשטיח שנמתח מקיר לקיר, והופ – אני בפנים. מרשים. חלל ענק שיכול להכיל כמעט אלף איש, קירות עבים עשויים מלבני כורכר ושורות של עמודים שמחזיקים קימרונות צולבים. על הקיר המרכזי שעון דיגיטלי שמצביע על זמני התפילות (נראה קצת כמו זמני כניסת שבת ויציאת שבת). רק כשנכנסתי, נזכרתי איך לימדו אותי בקורס מורי דרך, שהמסגד הזה הוא בכלל כנסייה. כן, כן. הצלבנים בנו אותה לפני כ-800 שנה, כי הם זיהו את רמלה בתור היישוב "רמה" – מקום הולדתו של שמואל הנביא התנ"כי. לא רק שמואל היה קדוש בעיניהם,  אלא גם מי שחי ב"רמה" כאלף שנה אחריו – הלוא הוא יוסף הרמתי, המוזכר בברית החדשה כמי שהוריד את ישו מן הצלב והביא אותו לקבורה. 

מסתבר שחוק הכלים השלובים של ארץ ישראל עובד גם פה: מקום קדוש לא נעזב, לא נשכח ולא ננטש. הוא רק משנה אלוהים. אחרי ימי הצלבנים העליזים, שוב כבשו המוסלמים את ארץ ישראל והפכו את הכנסייה למסגד. 

 

המסגד הגדול מבפנים

הגעה: המסגד נמצא בסמוך לשוק של רמלה. לידו יש גם חניון חינמי של השוק. כתבו בוויז: המסגד הגדול, רמלה. המסגד פתוח לביקורים בימים א'-ה' בין 8:00-11:30 (בשעון חורף עד 10:30). כניסה: 7 ש"ח לאדם.

כנסייה שהייתה למסגד

בירה שכזאת
קצת קשה להאמין לכך היום, אבל פעם – לפני קצת יותר מאלף שנה, רמלה הייתה עיר הבירה של ארץ ישראל. השושלת האומאית ששלטה באימפריה הערבית הקימה אותה במאה ה-8 על דיונות של חול - קצת כמו סיפורה של תל אביב. רמל בערבית, מסתבר, הוא פשוט – חול.

אז מה נאכל?
חול חול, ובא לי לאכול, אז התחלתי ללכת לכיוון השוק. קודם כל הופתעתי מהסדר והניקיון. העירייה ביצעה שיפוצים וחידושים לפני מספר שנים, והפכה אותו לשוק אסתטי ונעים. עברתי ליד כמה דוכנים של סנדוויץ' טוניסאי שגיל חובב וישראל אהרוני הבטיחו שהם הכי טובים, התגריתי מהריח של בורקס רמלה המפורסם, ולבסוף מצאתי עצמי בסימטת קהילת דטרויט (מתאים לרמלה, לא?), בחומוס כמובן. את חליל, כאמור, אני מכירה. הלכתי הפעם על "סמיר". משהו משהו. את החומוס עצמו לא הכין סמיר אלא דיוויד. מסתבר. בחור יהודי אמריקאי שעשה עלייה, הגיע משום מה לעבוד בחומוסייה המעולה והפך למכין החומוס העיקרי. כניראה ריגשה אותו קצת העובדה שהוא הולך להיחשף למתכון הסודי של המשפחה. הדבר המעניין והטעים בחומוס הזה הוא שהוא טיפה מתקתק. תהיתי אם זה הזן הספציפי של הגרגרים שבהם הם משתמשים. רגע לפני שהלכתי, הודתה בפני בעלת המקום שהם מוסיפים לו טיפונת סוכר. שווה לנסות בבית.
הגעה: מאחת הסימטאות של השוק פונים ימינה והולכים כדקה, עד שנפגשים עם רחוב קהילת דטרויט, שם נמצאים החומוסים.  

חומוס סמיר. מתקתק וטעים
כן, גם סנדוויץ' טוניסאי אכלנו

ניהאד דביט האמן
בהמשך השיטוט נתקלתי בפסל מרשים של סוס מברזל. רגע אחרי עברה לידי אישה שאמרה שכדאי לי לדפוק על הדלת ההיא בקצה הסמטה, שם חי האמן שיצר אותו, שהוא מכניס אורחים וכדאי לי לפגוש אותו. נכנסתי לתוך בית מעניין, שהוא גם בית וגם סדנת אמן וגם גלריה, בחלל מאוד קטן של שתי קומות. עבודות שונות של חוטי ברזל סבבו אותי, בעיקר של נשים ועצים. 

ניהאד דביט. אשף ברזל רמלאי

ישבתי איתו לשיחה. הוא סיפר לי שנולד למשפחה ערבית-נוצרית ברמלה, ובגיל עשר, לאחר שאמו נפטרה, עבר לפנימייה בבית לחם, ללמוד שם אמנות. בתיכון היה הערבי הראשון שהתקבל לבי"ס תלמה ילין בגבעתיים, ובהמשך למד באקדמיה לאמנות בבולגריה, חי כמה שנים ביוון, ושב לרמלה. 

למה דווקא ברזל?
כשחזרתי מיוון הייתה לי סוסה, הייתי רוכב עליה ונתקל בחוטי ברזל באתרי בנייה וחצרות עזובות. באותה תקופה לימדתי ילדים בעיתיים בבית ספר, שלא פעם שברו אחד לשני את העבודות. אמרתי לעצמי – את זה הם לא יצליחו לשבור, והתחלתי לעבוד איתם עם הברזל. הרגשתי ש'תפסתי קצה חוט', תרתי משמע, והתחלתי לעבוד בטכניקה הזאת בעיקר.

 

הבית של ניהאד. האשה המצויירת בתמונה היא אישתו

אני רואה כאן לא מעט עבודות של נשים, חלקן נראות ערומות, אני מתארת לעצמי שאנשים דתיים, במיוחד מוסלמים, לא היו מפסלים דברים כאלה, לא? 
אני ואשתי, שמגיעה ממשפחה מוסלמית, מרגישים שאנחנו לא משתייכים לאף דת. האלוהים שלנו הוא המצפון. חוץ מזה, הצגתי את העבודות שלי גם בגלריות מוסלמיות. הנשים שאני מפסל לא נראות בהכרח ערומות, זה נתון לפרשנות. דרך אגב, על פי האסלאם הפסלים שלי דווקא מתקבלים בגלל שהם "שקופים" ו"השטן לא יכול להסתתר בתוכם", כך הם אומרים. 

בכניסה לבית של ניהאד

דביט מציג בגלריות שונות בארץ ובעולם, אחת העבודות המרשימות ביותר שלו נקראת "לב אשה", שהוצגה בשנה שעברה בפסטיבל המגניב מידברן (הגירסה הישראלית של Burning Man בנגב).  
הגעה: מחומוס סמיר המשיכו לכיוון כנסיית טרה סנטה. לאחר כדקת הליכה תראו את הבית של דביט מימין (ניתן לזהות לפי הפסלים המוצגים בחוץ). 

"לב אישה" של ניהאד דביט בפסטיבל מידברן 2015 בנגב. קרדיט צילום: רות הורם
בריכת הקשתות, בת יותר מ-1200 שנה